הניאמה האחרונה, אישוורה פראנידהנה " לראות את האל בכל" או, איך שאני מתחברת לזה- התמסרות, היא תרגול למתקדמים. מתקדמות מאוד אפילו.
התמסרות היא מילה יפה. כולנו אוהבים לראות את עצמנו כמתמסרים- משחקי כדור, מטקות, פריסבי. שניים, משני צדדים, מוסרים ומקבלים. זה נראה יפה, זה נשמע יפה. המשחק הזה מציע שניים משחקים, נושאים יחד משימה. בעיניים רומנטיות אפשר אפילו לדמיין את עצמנו צפים על גבי נהר ונותנים לו לסחוף אותנו
בנעימות על מימיו.
ככל שאני מתבגרת, הן בגילי המופלג והן בתרגול העצמי שלי , אני מבינה יותר מזה. התמסרות פירושה תרגול של שחרור אחיזה בחיים והיישרת מבט אל פחד המוות. אבהיניבשה .
התמדה בתרגול חושפת אט אט את השליטה הקטנה מאוד שלנו על החיים- יש לנו השפעה גדולה ואחריות,אבל שליטה באמת, כמעט אין. וכולנו חולי שליטה ברמה כזאת או אחרת. ווייז, תחזית מזג האוויר, פרשני הפאנלים באולפני החדשות- כל אלו מנסים להשיג לנו עוד ידע ע"מ שנחוש "על זה" שנדע מה יקרה ונוכל לפעול ע"מ למנוע את זה. בשליטה. והחיים מוכיחים לנו שוב ושוב ושוב כמה יש לנו פחות ופחות ופחות.
וכאן טמונה הלמידה.
בהתבגרות , שלא לומר הזדקנות וקמילה, באופן טבעי ובלתי נשלט, אנחנו אוחזים בחיים. ההישרדות מתוכנתת אל תוך תאינו.
וזה נראה ככה:
"אני לא רוצה להיות לעול על ילדיי", "כשאפסיק לשלוט בצרכיי אני רוצה שתהרגו אותי", "הכי חשוב זו העצמאות שלי, ברגע שלא אהיה עצמאית, אני רוצה למות ומהר!" וכ"ד..
התחושה לא להיות בשליטה, תלוייה בחסדיהם של אחרים, היא מפחידה ומתסכלת. צעירים שנפצעים ופתאום תלויים באחרים לתפקוד שלהם לא אחת נקלעים לדיכאון.
הביטוי הטרנדי קבלה רדיקלית ( radical acceptance ), אם באמת מסכימים להסתכל לו בעיניים , אומר משהו אחר לגמרי: "תקבלי את גופך המתפורר, את מוח המתעמעם ותאפשרי לאנשים אחרים לטפל בך. "
ואין הכוונה לשמוט את עצמי ולהכביד. אלא לאפשר. למסור את עצמי. התנגדות לתהליך גומרת ליותר סבל.
זה תרגול לאמיצים. באמת באמת לשחרר. לתת למישהו אחר לנגב לכם את התחת זה לא משפיל. ככה זה. זה תהליך טבעי שהוא גורם לסבל פחות רק אם מתמסרים לו (ראו את סרטו של ראם דאס "לחזור הביתה" שם הוא מתאר את התרגול בהתמסרות לתלמידיו המטפלים בו במסירות בערוב ימיו כאשר הוא משותק לחלוטין)
כאמא טיפלתי בילדיי במסירות רבה במשך שנים. כבת טיפלתי בהוריי בזקנתם. ההתמסרות היא למסור לילדיי את הכדור עכשו ולתת להם לטפל בי. (לא ממש עכשו, אבל אני מתכוננת לזה, כי זה יגיע..)
לתת להם לקבל את ההחלטות עבורי, לבצע עבורי משימות שאני מבינה שאיני יכולה לבצע יותר. זה ממש לא קל כמו שזה נקרא.
אני עוד לא שם, אבל אני מתקרבת.
בתור בת לאמא זקנה שמאבדת מיכולותיה כל יום ומתנגדת , אני רואה כמה זה מקשה עלי. וזה הרי לא מה שהיא רצתה: להיות עול. היה לי הרבה יותר קל אם היא היתה מוסרת בבטחה את האחריות ובוטחת בי.
זה לסמוך על כך שעשיתי עבודה טובה וחינכתי אותם כמו שצריך. ועכשו צריך לתת להם לטפל בי.
לעזוב את השליטה, אפילו את הכבוד העצמי, שהוא מופע של האגו היהיר שרוצה להיות בשליטה עד הסוף ולנהל את הענינים.
בגלל זה התרגול הזה מגיע אחרון.
להורים המזדקנים זה תרגול בלייב. ויש בו מאמץ כביר.
לילדיהם המזדקנים אף הם , זו הזדמנות ללמידה מקרוב- איך נראית זקנה, מה זה לאבד שליטה, מה המשמעות של ויתור, כיצד אנחנו מתמסרים כראוי כדי לאפשר זרימה של כוח החיים.
הזקנה והמוות גם הם מופעם העוצמתי של החיים.
Comments