לפני שנים התגרש זוג חברי ילדות שלי.
הם היו נשואים מעל 20 שנה, ביחד מגיל העשרה.
גירושין מן הגהינום. כמו שמראים בסרטים ...
באיזה שהוא שלב של התהליך דרשה ממני חברתי שאנתק קשר מהחבר שלי, בעלה לימים הגרוש שלה.
התיסרתי מאוד עם ההחלטה ולבסוף בחרתי להיעתר לה. החלטה מורכבת שהתחרטתי עליה מאוד אבל באותו הרגע זה היה הכי פחות רע שאפשר, למיטב ידיעתי אז.
שניהם היו חברים שלי, מסוג החברים שהם אחים. ולכן , עם הבחירה לוותר עליו היה קושי ערכי פנימי יומיומי שלי עם עצמי.
לראות אהבה גדולה מתפרקת בכיעור כזה היה מכאיב וגם מאיים. לבחור אחד משניים היה מכאיב ומייסר. להיות עדה לאהבה שהופכת לשנאה היה מכאיב ומפחיד.
ועם זאת יכולתי להבין שניטרליות היא עמדה מורכבת (בואו, מי אוהב את שוויץ?!). שעמדה זה דבר אחד, אבל פעולה זה דבר אחר.
בעולם, במציאות, בחיים אנחנו מחויבים לפעול. קשה לשבת על הגדר וקשה עוד יותר לרדת ממנה.
ועם זאת- למרות שאנחנו מחויבים לפעול כלומר לקחת צד, העמדה שרואה את שני הצדדים משפיעה על איכות וטיב הפעולה.
כדי להפסיק אלימות לעיתים יש להילחם. אבל לדרך שבה אני נלחמת יש משמעות. אני יכולה לשנוא את אויביי ולרצות לנקום בהם- זו דרך אחת. ודרך אחרת זה להילחם באויביי וכל הזמן לזכור שהם בני אדם כמוני. ע"ע הבהגווד גיתא והשיח בין ארג'ונה לקרישנה.
לעולם נהיה כפופים לדואליות של החיים- טוב ורע. אבל היכולת להחזיק ניגודים, להכיל רגשות שונים וסותרים ביחד, להקשיב ולנסות להבין את השונה ממני- זו כבר התפתחות רוחנית שיש בה עתיד.
זו הסיבה שאני מאמינה שמשפחה היא המרחב לתרגול רוחני מהימן ומאתגר- איך חיים יחד עם הסתירות, הקונפליקטים, צלקות העבר וההיסטוריה המשותפת (כל משפחה והסיפור שלה..)
לא תמיד אנחנו מצליחים להגיע לפתרונות טובים אבל אנחנו לא מפסיקים לנסות.
ולנסות זה העניין. יותר החתירה אל פתרון מאשר הפתרון עצמו.
זה שצד ב' לא רוצה להגיע לפתרון לא משפיע עלי. לא אמור בעיניי לפחות. התרגול שלי הוא עם עצמי. מול עצמי. זה לא – "תיהיה אתה לא אלים ואז אני". אלא בדיוק ההפך- "זה שאתה אלים לא אומר שאני צריכה להיות אלימה". לשים גבולות, כן. להיות אסרטיבית (לא אגרסיבית) , כן.
היכולת הזאת המתפתחת מגלה את החמלה. שנובעת מתוך ההבנה של המציאות המורכבת.
Comments