כשהייתי בת 15 ,בערך , הייתי בקורס ראשגד"ים של הצופים בקיץ. היינו קבוצה קטנה של נערים עם מדריכה נערצת (חיילת בשנת שירות) נלהבים ופלספנים. יצאנו למסע ניווטים באיזור הירדן וניסינו לקצר דרך הנהר שלא היה גבוה במיוחד בעונה זו של השנה. למותר לציין שנקלענו לאפיק ללא אפשרות לחזור על עקבותינו. המים העמיקו, החשיכה ירדה, האפשרות לטפס בחזרה על גדות הנהר נעלמה. זו הפעם הראשונה שחשבתי ברצינות שאני עומדת למות. טוב, היתה עוד חוויה קודמת מגיל שנה, אבל לא לעכשו..
כתגובת ה "קפא, הלחם או ברח" שלי בחרתי באופציה השנייה. רמת האדרנלין שלי היתה גבוהה, אבל האימה והביעות ניהלו אותי בעוז. הקבוצה התנהלה באיטיות בעיניי, כעסתי על המדריכה קלת הדעת שהכניסה אותנו אל הנהר, התכנסתי בשתיקה עם עצמי, ערנית לכל מה שקורה וממהרת קדימה ככל יכולתי. כשהצלחנו לטפס במעלה הגדה הקוצנית לאחר כשעתיים , השמחה והריקודים על האדמה היבשה זכורים לי כאחת החוויות העוצמתיות בחיי.
מפגשים עם פחד מוות אירעו לא מעט בחיי. כשהמטוס מעל סינגפור התנודד בהיסטריה ומסיכות החמצן הטלטלו מטה, כשבשרו לי על מחלת הסרטן של בני, על מותו הקרב, על מחלת הסרטן שלי ועוד ועוד... בחיי שלא חסר. אבל.. פחד מוות אנחנו פוגשים גם לא באירועים דרמטיים. כשלון בבחינה, דפיקה בפגוש של האוטו, ביקורת אצל רופא. אם נקלף כל רגש קשה : כעס, קנאה, תסכול, יאוש, נגלה שמאחור מסתתר לו פחד מוות. אני יודעת לעשות את הקילוף לבד, זה הצריך הרבה תרגול, אבל לא מעט מאלו הקוראים אותי, אולי לא. מה הקשר בין הזעם שעולה בי כשמישהו חותך אותי בכביש לפחד מוות? מה בין החרדה שתוקפת אותי בפקק כשאני מבינה שאני עומדת לאחר, לבין פחד מוות? כשהדברים לא הולכים כמו שאנחנו חושבים שהם צריכים ללכת, כשהחיים לא זורמים בדיוק בנתיב שהתוונו להם, הוא מתעורר. יש לו המון תחפושות ומסיכות, הוא מכוסה היטב , אבל זה הוא שמעיר את הכיווצים הבלתי נמנעים בתוכנו. הכיווצים שאנחנו מתאמצים לדחות.
לעבוד עם פחד מוות , להסתכל עליו ישירות, לתת לו להתקיים בתוכנו מבלי לנסות לדחות אותו מגלה אמת פשוטה: פחד הוא רק פחד והוא חולף. הוא מתקיים בהכרה שלנו. מספר לנו סיפור שבינו לבין המציאות לא תמיד יש קשר.
פחד מוות בנוי בתוך המערכת שלנו על מנת להניע אותנו קדימה, ממריץ אותנו לנסות להפסיק את מה שאנחנו מתרגמים כאיום ישיר על חיינו. הוא דיפולט שנועד להגן עלינו. אבל כמה פעמים הוא העיד באמת על סכנת חיים?
האיום הישיר על חיינו הוא לא תמיד איום אמיתי. בכל פעם שחשים את עוצמתו המצמיתה של פחד המוות, אפשר לעצור רגע, להפנות אליו תשומת לב ולהתבונן בו ככה, כפי שהוא. כמובן שלא בתוך נהר הירדן השוצף, אלא כשמקבלים בשורה מרה למשל. וכשנותנים לו פשוט להיות, במקום להתנגד לו או, לחשוב שהוא לא היה צריך להיות שם, הוא כמו בדיקת דם או סתימת שן, גם הוא עובר.
כמה פעמים בחייכם פחדתם למות? אבל על אמת?
コメント